מפגש עם חבר סרווס מקניה 2025
באוגוסט יצאנו לטיול בטנזניה , תחנתנו הראשונה הייתה בקניה. ניירובי.
נכנסת לאתר של סרווס לבדוק האם יש מארח בניירובי וישר צד את הפרופיל של סמואל ,צעיר בן 42 עתיר כישורים. חשבונאי ,טכנאי איי טי, מדריך תיירים, מארגן אירועים, איש שווק ומכירות והכי מעניין – רץ מרתון מקצועי.
הבחור הצטרף לסרווס בחודש יולי השנה והיה ברור לי שהוא האיש שלנו ללמוד ולפגוש. קיבלתי תשובה חיובית וסיכמנו אותנו בשדה עם מונית שתביא אותנו למקום מגוריו.
בדרך כבר נחשפנו לסיפורו המרתק. ילד יתום שמצא את עצמו בגיל צעיר ברחובות ,ובנה את עצמו עם השנים, בעזרה בלתי מבוטלת של מוסד נוצרי שמסייע לילדים במצוקה.
כיום הוא מתגורר בבית פרטי בכפר קטן המרוחק כ 30 ק"מ מניירובי, עם מספר חדרים שקיבל בדרך לא דרך מתורם שלא ברור מיהו , עם ריהוט מינימלי, ללא מקרר, עם בלון גז קטנטן. כירת בישול, בלי מים זורמים במטבח ובלי כל מכשיר חשמלי פרט לטלוויזיה בסלון.
בבית מתגוררות צמד אחיות צעירות שהוא אסף מהרחוב ועוזר להן לשרוד במציאות הקשה של החיים בניירובי.
למחרת יצאנו בהדרכתו לטיול בעיר ובשלב מסוים הגענו למוסד הנוצרי שעוזר בחינוך ילדים יתומים ובני משפחות עניות, בו בילה חלק משנותיו. למרות שהיה זה יום ראשון שבו הילדים לא לומדים , הנזירות ארגנו לנו מפגש עם הילדים הצעירים המתחנכים במקום, במיוחד למעננו. המפגש המרגש כלל הרצאה של אם המוסד על פעילותה , שירה של מקהלת הילדים ואיך אפשר בלי "הבאנו שלום עליכם" שהם שמחו ללמוד.
החלטתי לפנק את סמואל והבנות בארוחת ערב ובדרך חזרה עצרנו בשוק, קניתי מצרכים והכנתי להם ארוחה דשנה של שקשוקה עם נקניקיות על מצע פסטה וסלט אבוקדו מקסיקני.
למחרת תכננו לצאת במונית לשמורת נאיוושה יחד עם חבר נוסף שלי המתגורר בניירובי. בשיחה שהתפתחה אחרי הארוחה שאלתי את סמואל אם הוא יכול לברר עם אנשי שבט המסאי באזור [שהוא אחד מהם] אם יש איזה טקס חתונה, מסיבה שנוכל להשתתף בדרך לשמורת נאיוושה.
הוא מסר לנו שכבר דאג שיזמינו אותנו לטקס כל שהוא.
בבוקר יצאנו לכיוון הטקס והתקבלנו באחד הכפרים ע"י בני משפחה שמיד ציידו אותנו בגלימות מקוריות ותכשיטי חרוזים – אותי במקל ובמברשת משערות זנב סוס לגירוש זבובים כמנהג המכובדים הגברים..
האירוע התקיים בשטח בו הוכנו אוהלים ובהם כסאות ענק, קייטרינג בשרי עשיר לכ-500 אורחים שהוזמנו.
הטקס כלל נאומים של ראשי הכנסיות באזור, נאומי חברי פרלמנט של שבט המסאי, שירה וריקודים מקומיים והסתיים בתהלוכה כולל מתנות לבני המשפחה [שלבשו מדים כתומים כדי לבדל אותם מהאורחים שבאו בתלבושות פיזיות], שמיכות, מצעים, סרוויסים ואפילו מעטפות עם כסף שהביאו כל אחד מהנכדים.
בקיצור היה מקסים! שמורת נאיוושה תחכה לפעם הבאה.
תהינו איך ומדוע סמואל הצטרף לסרווס. הוא סיפר שבמפגש, דומה לזה שחווינו במוסד הנוצרי ביום הקודם,
הוא שיתף את האורחים – תורמים מקנדה שבאו לראות כיצד השתמשו בתרומה שלהם – שהוא רץ מרתון מקצועי.
האורחים הציעו לו מימון של נסיעה לקוויבק שבקנדה על מנת להשתתף במרתון הקרוב בחודש אוקטובר ולהתחרות על הפרס של אלפי דולרים. הם גם הציעו לו להצטרף לסרווס וסידרו לו שהיה של שבועיים בקנדה. כך הוא מצא את עצמו חבר סרווס.
סוף דבר:
כשהיינו כבר בטנזניה התחלנו לקבל טלפונים כל יום ממנו ומחברי סרווס קנדה שרצו להגיד שלום, אחד אפילו שמח לדבר בעברית, רק הבעיה שסמואל שכח על הבדלי השעות והטלפונים הגיעו בדרך כלל באמצע הלילה.
בבוקר שלאחר המרתון התאכזבנו לראות באתר המרוץ שסמואל הגיע רק למקום התשיעי
בשיחה שערכנו איתו באותו יום הסתבר שהוא הוביל את המרוץ בשני ק"מ אבל א , בהעדר רצים אחרים טעה במסלול ולא הצליח למצוא את הדרך הנכונה כי השפה הבסיסית בקוויבק היא צרפתית והוא לא הצליח להבין את
ההסברים (הוא דובר רק אנגלית). מילא, הוא זכה בחוויה. איתן חריף ויעל אלבאום
. 
Meeting with a Servas member from Kenya 2025
In August 2025, on a trip to Tanzania, our first stop was Nairobi, Kenya.
I searched Nairobi hosts in Servas website (servas.org) and immediately caught my eye the profile of Samuel, a 42-year-old young man with many skills – accountant, IT technician, tour guide, event organizer, marketing and sales person and most interestingly – a professional marathon runner.
The guy joined Servas in July 2025 and it was clear to me that he was the man we were interested in meeting. I received a positive answer from him and we agreed that he would meet us at the airport with a taxi that would take us to his home.
On the way we were already exposed to his fascinating story.
He currently lives in a private house in a small village about 30 km from Nairobi, with several rooms that he received for his use in an undisclosed way from a donor whose identity is unclear, with minimal furniture, no refrigerator, a small gas cylinder with a cooking stove on top, no running water in the kitchen and no electrical appliances except for a television in the living room.
A pair of young sisters live in the house, whom he picked up from the street and is helping them survive the harsh reality of life in Nairobi.
The next day, we went on a tour of the city with his guidance and at a certain point we arrived at the Christian institution that helps educate orphans and children from poor families where he spent part of his years.
Although it was a Sunday when the children do not study, the nuns organized a meeting for us with the young children who are educated there who had come especially for us. The moving meeting included a lecture by the Mother of the Church about her activities, singing by the children's choir and how is it possible without "We brought you peace" which they were happy to learn.
I decided to pamper Samuel and the girls with dinner and on the way back we stopped at the market, I bought groceries and prepared a hearty meal of shakshuka with sausages on a bed of pasta and Mexican avocado salad for them.
The next day we planned to take a taxi with another friend of mine who lives in Nairobi to the Naivasha Reserve in northern Kenya. During the conversation that developed after dinner, I asked Samuel if he could find out from the Maasai tribe in the area [of which he is one] if there was any wedding ceremony, or a party that we can attend on the way to the reserve.
After about an hour of phone calls he told us that he made sure they would invite us to some kind of ceremony.
In the morning we set out for the ceremony and were greeted in one of the villages by family members who immediately equipped us with original robes and I adorned myself with beads, me with a traditional stick and a horsetail hair brush to chase away flies as is the custom of the respected men.
When we arrived at the place it turned out that it was a "parents' appreciation ceremony" organized by members of a family for their elderly parents.
The event took place in an open area where huge tents were prepared with chairs for the guests' comfort, and rich meat catering for about 500 invited guests.
The ceremony included speeches by the heads of churches in the area, speeches by members of parliament from the Maasai tribe, traditional singing and dancing, and ended with a gift-giving procession by family members [wearing orange uniforms to distinguish them from the guests who came in traditional costumes], the gifts being opened in front of the guests, blankets, bed linen, tableware, and even envelopes with money brought by each of the grandchildren.
In short, it was lovely! Naivasha Reserve will wait for the next time
We wondered how and why he joined Servas, and then Samuel told us that in a meeting similar to the one we had experienced at church the previous day, a group of donors from Canada [some of whom were Servas members] who had come to see how the aid they had given to the church had borne fruit, met him too, and when he told them that he was a professional marathon runner, they offered him funding to travel to Quebec, Canada, to participate in the upcoming marathon in October and compete for the prize of thousands of dollars. They also offered him to join Servas and then arrange for him to stay for two weeks in Canada, and that's how he found himself a Servas member.
Finally:
While we were still in Tanzania, we started receiving calls from Servas Canada members every other day who wanted to say hello, one was even happy to speak in Hebrew, the only problem was that Samuel forgot about the time difference and the calls usually came in the middle of the night. [What don't we do for Servas members?]
The morning after the marathon, we were disappointed to see on the race website that Samuel had only come in ninth place.
In a conversation we had with him that day, it turned out that he had led the race for two kilometers but then, in the absence of other runners, he made a mistake on the course and was unable to find the right way because the language spoken in Quebec is French and he managed to understand the locals when he addressed them in English .
EYTAN HARIF – YAEL ELBAUM – ISRAEL
